רובנו חונכנו על בסיס הפרדיגמה הוותיקה וההגיונית, זאת שלימדו בימים עברו את הקשתים והלוחמים, שאומרת קודם לכוון ואז לירות, קודם למתוח את הקשת ולכוון ורק אז לירות. ובהשלכה לימינו: קודם לתכנן ואז לפעול. לאחרונה נחשפתי לגישה שאומרת ממש להיפך – קודם לירות ואז לכוון. כששמעתי על הגישה הזאת אמרתי לעצמי "מה זה השטויות האלה הרי זה יוביל לבזבוז עצום…" ובכל זאת, מה ההיגיון בשיטה הזאת? כשאנחנו מביאים בחשבון את הזמן שלוקח לנו לכוון ולתכנן, לפעמים מוטב לצאת לדרך ולקבל פידבק מהעולם (למשל מהלקוחות שלנו) על הפרויקט או המוצר החדש, ואז לדייק אותו בהתאם. קווין רדי כתב בדיוק על כך בפורבס, והוא מתאר כיצד הגישה הזאת אפשרה לו ולצוות שלו להיות הרבה יותר מהירים בשחרור של מוצרים ושירותים חדשים לשוק, ולאחר שהמוצרים הושקו, לא פחות חשוב – לקבל פידבק מהיר מהלקוחות ולהשתפר.
אם נחזור למטאפורה של הקַשת, גם אם נכון שלקח הרבה זמן להכין את החץ, תחשבו על זה, מרגע שהחץ עוזב את הקשת יש המון משתנים שאין לנו דרך לצפות מראש: כיוון הרוח יכול להשתנות בפתאומיות, או שמישהו בדיוק יעבור במסלול התעופה של החץ… למעשה מרגע שהחץ עוזב את הקשת, אין לנו שום שליטה עליו. ומה הקשר לחיים שלנו? זה בדיוק אותו התהליך. מרגע שהפרויקט עוזב את הידיים שלנו ויוצא לאוויר העולם, אין לנו השפעה מלאה על הכיוון שהוא יתפוס, בגלל שבדיוק כמו החץ, התנאים החיצוניים יכולים להשתנות בפתאומיות, או שיקרה משהו אחר שלא צפינו.
רבים מכם בטח ראו בנטפליקס את הסדרה על ביל גייטס שהוא ללא ספק בעל אחד המוחות היותר מבריקים על כדור הארץ (ואם לא ראיתם אותה היא מומלצת בחום). הסדרה מספרת על שלושה פרויקטים של קרן ביל ומלינדה גייטס, כולם פרויקטים חשובים וראויים, בכולם עבדו צוותים של אנשים מאוד מוכשרים, וכולם נהנו מתקציבי עתק במונחים של עמותות וקרנות פילנטרופיות, וכולם למעשה נכשלו, מכיוון שהם לא הצליחו להגיע לתוצאה הרצויה. בכל פעם זה היה בגלל משהו אחר שהם לא הביאו בחשבון, כמו למשל משהו שהשתנה בתנאים החיצוניים. תחשבו על זה שלקרן גייטס היו משאבים כמעט אינסופיים, ועדיין זה לא הספיק.
ולאור הכישלון של קרן גייטס בשלושת הפרויקטים החשובים שלה, פתאום הגישה הזאת של קודם לירות ואז לכוון מתגלה לנו כגישה מאוד אינטליגנטית. כי גם אם יש לנו המון משאבים, ואת המוחות הטובים ביותר בעולם זה לא מספיק, בגלל שברגע שהחץ עוזב את הקשת שלנו הוא נתון להמון השפעות אחרות שלא הבאנו בחשבון, ואנחנו צריכים להיות מוכנים לירות חץ נוסף.
חשוב להדגיש שלא מדובר בגישה של בינוניות שאומרת "העיקר לעשות, ומה שיהיה יהיה". בשונה מהגישה הבינונית שמסתפקת בכל תוצאה, הגישה של "קודם לירות ואז לכוון" היא גישה של שיפור מתמיד, ואם תתבוננו תוכלו לראות שפעמים רבות אנחנו לומדים באופן טבעי בתהליך של ניסוי, קבלת פידבק מהסביבה ותיקון בהתאם, אלה דברים שקורים לפעמים בתוך שבריר שניה. אם תתבוננו למשל בתינוק שלומד ללכת, בהתחלה ההליכה שלו גסה והוא נופל הרבה. ואז לאט לאט ההליכה שלו משתפרת והופכת להיות חלקה, ואז הוא אפילו לומד לרוץ! זה לא שהוא מתחיל מיד ללכת בצורה מושלמת, אלא שיש מערכת של התנסות, פידבק ושיפור מתמידים שמובילים לביצוע חלק.
לירות ואז לכוון
בתור בעל נטיות פרפקציוניסטיות אני יכול להעיד על כך שפעמים רבות כשאנו נוקטים בגישה המסורתית של לכוון ואז לירות אלמנט הזמן הוא לא פקטור, מכיוון שהכל חייב להיות מושלם ולא משנה כמה זמן זה ייקח. הבעיה עם הגישה הזאת היא שלעיתים קרובות קורה שעד שהפרויקט שלנו מוכן לצאת לעולם הוא כבר לא רלוונטי, או שפספסנו את המומנטום, או שמישהו אחר כבר עשה אותו…
הגישה של "קודם לירות ואז לכוון" היא גישה שמאפשרת לנו להיות הרבה יותר מהירים ולדייק את הפרויקט שלנו תוך כדי תנועה, ממש כמו טיל בליסטי או אתלט שנמצא על מסלול המירוצים, וכך להיות במסלול של שיפור מתמיד.
הרעיון הוא כזה: אני אביא את הפרויקט שלי למצב של Good enough כמה שיותר מהר, כזה שיאפשר לי לצאת לדרך, וללא כל הפיצ'רים שרציתי, ואז מתוך המפגש עם העולם והפידבק שאקבל, אוכל לשפר אותו, כיוון שיכול להיות שהחלק בפרויקט שנראה לי מלהיב ושיעשה את ההבדל בכלל לא מעניין את הלקוחות שלי כי הם רוצים בעיקר מחיר טוב או מגוון של צבעים.
העולם הדיגיטלי שלנו היום מתאים במידה רבה לגישה הזאת: אם פעם כדי לפרסם משהו שכתבתי הייתי צריך לפרסם אותו כספר או בעיתון וזה דרש הרבה מאוד שעות של עבודה והשקעה, כיום יחסית בקלות אני יכול לפתוח בלוג ולראות אם מישהו בכלל מתעניין בחומרים שאני כותב לפני שאני חושב על לפרסם אותם כספר. קחו למשל את הדוגמא של אמנדה הוקינג, הסופרת שנדחתה שוב ושוב על ידי הוצאות לאור עד שלבסוף החליטה לפרסם את הספרים שלה בפורמט אלקטרוני וזכתה להצלחה כל כך גדולה שבשנת 2011 היא הייתה הסופרת העצמאית הנמכרת ביותר באמזון. אם היא לא הייתה מצליחה למכור הרבה עותקים בפורמט אלקטרוני כנראה ששם זה היה מסתיים, אבל לעומת זאת קהל הקוראים אהב את הסיפורים שלה וזה איפשר לה לגדול ולהתפתח. בכלל, יש משהו בעולם הדיגיטלי שמאפשר לרעיונות שלנו לבוא לידי ביטוי יותר בקלות, יותר קל להפוך רעיון לחומריות הדקיקה והאינטרנטית וזה מאפשר לנו להיות מהירים יותר, כשאנו משתנים תוך כדי תנועה.
השיטה שעליה אנחנו מדברים היא שיטה עתיקה מאוד ואם נתבונן על האופן שבו הטבע פועל, הוא עובד בדיוק כך – בצורה אורגנית ומודולרית.
קחו למשל את המוח שלנו, נזר הבריאה, למרות שאנחנו מתייחסים אליו כאל דבר שלם, הוא אינו עשוי מקשה אחת אלא משילוב של שלושה מוחות שבהם מקובצים אינספור מודולים שונים שנוצרו בתקופות אבולוציוניות שונות ופועלים יחד. איך זה קשור לנושא שלנו? מדובר על אותו התהליך בדיוק: המוח שלנו שונה מאוד מהמוח שהיה לאבות אבותינו, וגם הוא ממשיך להתפתח.
את המבנה המשולש של המוח גילה החוקר פול מקלין בשנות החמישים. המבנה המשולש כולל את גזע המוח או המוח הזוחלי, שהוא המוח הקדום והפרימיטיבי ביותר, את המוח הלימבי ואת המוח המודרני ביותר שלנו שהוא הקורטקס. בין שלושת המוחות האלה אין הפרדה דיכוטומית, והם ממש מולחמים אחד בתוך השני ומחוברים באינספור נתיבי תקשורת, כאשר כל מוח משפר את המוח הקודם, כשהוא לוקח את התפקודים שלו ומעדן ומשפר אותם. מבחינה רגשית למשל, מושב הרגשות הוא במערכת הלימבית, אבל כל עוד נשארים במימד הלימבי מדובר בתפקודים רגשיים פרימיטיביים יחסית. לצורך העניין אפשר לצמצם אותם לשלוש התשובות של האמיגדלה שאותן אנו מכירים מעולם החיות: Fight-Flight-Freeze. כשאנחנו מתקדמים בציר האבולוציה ועם ההתפתחות של הקורטקס נוספו תפקודים רגשיים חדשים ומעודנים יותר: השליטה ברגשות, האמפתיה, החמלה, וכן היכולת לכוון את הרגשות ולנהל אותם. כל התפקודים הללו נובעים מהקורטקס, שהוא המוח החדיש ביותר שלנו. הקורטקס לא פועל דרך שלילה, מעקף או ביטול של המוח הלימבי העתיק יותר, אלא דרך שיפור ושכלול שלו. זה כאילו שהלבשנו מוח נוסף וחדש יותר על המוח הקודם, ואם תסתכלו על המבנה של המוח תוכלו לראות שבאופן גס הוא בנוי משלושה חלקים שממש מתלבשים אחד על השני כמו קסדות, כאשר כל אחת משפרת את קודמתה. זה לא שהטבע מחק את המוח הקודם ויצר מוח חדש "גירסה 2.3" אלא הוא לקח את הקיים, שהיה הכי טוב שהיה ניתן ליצור עד לאותו הרגע, והוסיף עליו חלק חדש שמשפר אותו.
ואם נלך רחוק יותר ונבחן את סיפור הבריאה נראה שגם שם מתואר תהליך דומה: אלוהים הורס את הבריאה שלו עם המבול כדי לתקן את העולם שברא ולהתחיל מהתחלה. זה מעלה שאלה מרתקת: איך יכול להיות שאפילו אלוהים – שהוא מושלם – לא יצר בריאה מושלמת? זה רעיון פילוסופי מאוד מעניין. אולי הסיפור התנ"כי בא להגיד לנו בעצם שאנחנו לא צריכים לצפות שייצא לנו מושלם על הפעם הראשונה ושגם הבריאה היא תהליך של שיפור מתמיד… כי אם אפילו אלוהים לא הצליח ליצור בריאה מושלמת, מי אנחנו שנצפה להצליח בכך? תודו שיש בזה משהו משחרר. אנחנו יכולים לצאת לדרך ולהשתפר תוך כדי תנועה!
גם בתורת האבולוציה וגם בסיפור הבריאה אנחנו יכולים לראות את גישת השיפור המתמיד: ליצור את הטוב ביותר שלי בזמן נתון ואז להמשיך ולהשתפר לפי הפידבק מהסביבה והתנאים שמשתנים. כך אני מבין שאין כמעט סיכוי שעל הפעם הראשונה אני אצור דבר מושלם. גם האופן שבו האבולוציה עובדת הוא מעניין, היא משכללת את התכונות שיש להן הכי הרבה ביקוש, ומעלימה את אלה שאין להן ביקוש, ולכן גם האבולוציה פועלת לפי: "קודם לירות ואז לכוון".
כל מסע מתחיל בצעד אחד
קלישאתי ככל שיהיה, המשפט הזה נכון גם במקרה שלנו, כל מסע וכל ריקוד מתחילים בצעד אחד, ומשם הם יכולים להתפתח ולהשתכלל בצעדים נוספים. משום שאם לא אתנסה ולא אקבל פידבק, אני לא אוכל להתקדם. אם אני לא אבשל את הארוחה הראשונה שלי, או אצור את הסרט הראשון שלי ולא אשחרר אותו לעולם אני לא אקבל פידבק ולא אוכל לערוך שיפורים.
האם מדובר בפופוליזם? לא. ממש לא. הרעיון של הפידבק מהאחרים לא אומר שעליי בהכרח לעדכן את היצירה שלי בהתאם למה שהאחרים אוהבים או לא, פעמים רבות לוקח לעולם זמן להכיר בגדולתם של אמנים ויוצרים שזוכים להכרה רק בגיל מאוחר או אחרי מותם. אבל יכול להיות שהקשר עם הקהל ידחוף אותי בכיוון חדש ולא צפוי, כמו למשל במקרה של במאי הסרטים הנודע אנדרי טרקובסקי, שהחליט לכתוב ספר שמתאר את היצירה שלו בעקבות המכתבים הרבים והשאלות שקיבל מצופים שלא הבינו את סרטיו: מתאר בספרו לפסל את הזמן כיצד הקשר עם הצופים בסרטיו והמכתבים שקיבל מהם עודדו אותו לכתוב את הספר שינגיש להם את יצירותיו.
הצורך להתבטא באופן מלא יותר הבשיל ככל שרבו המפגשים התכופים למדי עם הצופים במקומות מגוונים ביותר. רצונם העיקש להבין את טיבה של החוויה הקולנועית הקשורה לעבודותיי, לקבל תשובות לשאלותיהם הרבות, על מנת להביא את המחשבות הנבדלות והכאוטיות אודות הקולנוע ואודות האמנות באשר היא, לכדי מכנה משותף.
אנדרי טרקובסקי מתוך הספר לפסל את הזמן
אני חייב להודות שאני מתייחס בתשומת לב ובעניין עצומים, לפעמים בצער ולפעמים, נהפוך הוא, בהתלהבות אדירה, למכתבי הצופים, אשר בשנות עבודתי ברוסיה הצטברו לכדי ערימה מרשימה למדי של שאלות ותהיות מסוגים שונים ביותר, וכולן פונות אלי.
אינני יכול להימנע מהבאת האופייניים שבהן כאן, על מנת להדגיש את תכונותיו של המגע שלי (לפעמים של חוסר הבנה מוחלט!) עם הקהל.
מעבר לכך, הגישה של "לירות ואז לכוון" לא מתאימה תמיד. היא לא מתאימה כשיש לנו מעט חצים באשפת החצים שלנו, או אם יש מעט לקוחות גדולים שיכולים להתעניין במוצר ואתם לא יכולים לפספס את הפרזנטציה, כי יש רק הזדמנות אחת לשכנע אותם. כמו תמיד מדובר באיזון נכון. יש אנשים שהנטייה שלהם היא לצאת לדרך מבלי לתכנן, לא על זה מדובר, אלא על מצב מאוזן של תכנון מספיק, יציאה לדרך ושיפור מתמיד.
אנחנו הקפטן של הספינה שלנו, ועלינו להביא בחשבון גורמים רבים בהחלטה שלנו. וכמו שכאשר ספינה יוצאת להפלגה, הקפטן שלה לא יכול לדעת מראש את כל המצבים והתנאים שהוא יפגוש בדרך. הוא לא יכול לדעת מה יהיה מזג האוויר בעוד שבועיים או חודש או שנה והוא יצטרך תוך כדי לשנות את המסלול ולהתאים אותו לתנאים בפועל. אנחנו יכולים ממש לדמיין אותו בכל ערב יושב בחדר שלו עם המפות לאור העששית ומעדכן את הנתיב של הספינה, וגם אם היא נסחפה קצת לכיוון לא רצוי אז הוא עדיין מתקן את הכיוון שלה כך שהוא תמיד נשאר מכוון אל עבר היעד.
מוזמנים לנסות ולשתף בתוצאות.
הוספת תגובה